כמו בבית: ביקור במוזיאון היהודי בניו יורק
כמו בבית: ביקור במוזיאון היהודי בניו יורק
יש מקומות שאת נכנסת אליהם בפעם הראשונה – ומרגישה שהיית בהם תמיד.
כך קרה לי במוזיאון היהודי בניו יורק. סו, חברה יקרה, הכירה לי את לריסה – מדריכה במוזיאון, שהפכה תוך כמה דקות לחברה חדשה. לריסה ערכה לי סיור פרטי בתערוכה המרכזית, תערוכה שעוסקת בתרבות, בזהות ובקהילה יהודית. כמעט צחקתי לעצמי – זה בדיוק מה שאני עוסקת בו כל חיי. הרגשתי שהתערוכה הזאת מדברת אליי בשפת האם שלי.
עצרתי מול שמלת כלה של האמנית אנדי ארנוביץ. מלמעלה – תחרה לבנה, עדינה. ומתחתיה, במקום שובל, נשפכים אל הרצפה שמות. שמות של נשים יהודיות, גזורים מנייר, נערמים זה על זה כמו מפל. עמדתי שם דקה ארוכה. חשבתי על כל השמות שאני נושאת בתוכי – רחל, אלזה, סבתא שלי, שארזה בגרמניה זני תפוחים ופסנתר ועלתה לארץ ברגע האחרון. שמלה אחת, ומתחתיה דורות של נשים. זה בדיוק המקום שבו האמנות שלי חיה: לקחת שם אחד, רגע אחד, שברירי – ולקדש אותו לפני שייעלם.
ואז ראיתי אותה. מזוודה. עשויה כולה מחרסינה לבנה, ומעליה מגובבים פמוטים ובקבוקים ופרטים קטנים של בית. "Travel Light" קראה לה האמנית ארלין שכט. היא בנתה אותה מתוך סיפור סבתה, שהיגרה מבלארוס ב-1920 – והפמוטים היו כמעט הדבר היחיד שנשאה איתה. עמדתי מולה ולא יכולתי לזוז. זה הפרויקט שלי, "במסע הביתה", עומד מולי בחרסינה. אותה שאלה בדיוק שרדפה אותי כשחשבתי על סבתי: מה לוקחים כשעוזבים הכול? מה נכנס למזוודה אחת? כמה תקווה צריך כדי לארוז פמוט ולצאת לארץ לא נודעת.
יופי עדין שנוצר על סף אובדן, ובכל זאת נשאר.
והיה עוד אגף שלא יכולתי לעזוב – התערוכה של פאול קלֶה. הנאצים תייגו אותו כ"יהודי גליציאני", פסלו את אמנותו כ"מנוונת" והוציאו אותה מכל מוזיאון בגרמניה. והוא, בגלות ובמחלה, צייר בשנותיו האחרונות דווקא מתוך חופש פנימי עצום. עמדתי מול המלאך הקטן שלו, "Angelus Novus". הציור הזה היה שייך לפילוסוף ולטר בנימין – זה שכתב עליו את "מלאך ההיסטוריה": מלאך שפניו מופנות אל העבר, אל שברי מה שהיה, בעוד רוח דוחפת אותו לאחור אל העתיד. בנימין העריץ את "כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג – אותו הוגה שסבתא רחל הקדישה לו את חייה. אחרי מותו של בנימין עבר הציור לידידו גרשם שלום, וממנו – עד לירושלים, אל המוזיאון שבו הוא נמצא היום. מלאך שחצה יבשות ומלחמות, ובסופו של דבר מצא בית.
זה בעצם אותו סיפור, שוב ושוב – ואולי בגלל זה אני מדפיסה בפלדיום, הדפסה ששורדת מאתיים שנה. יש בי צורך עמוק לומר לדברים היפים: אל תלכו. אני שומרת אתכם.
"מקום מושבי הוא בין המתים כמו בין אלה שטרם נולדו." — פאול קלֶה
יצאתי משם עם תחושה נדירה. לא של תיירת שביקרה במוזיאון, אלא של מישהי שמצאה בית שני. היצירות דיברו אליי כי הן שאלו את אותן שאלות שאני שואלת: על שייכות, על הגירה, על מה שנשאר כשהכול משתנה. המילה "תקווה" – זו שחיה כל הזמן בראש שלי – ליוותה אותי גם שם, בין הקירות הלבנים, בניו יורק.
וזה, אולי, מה שאני הכי אוהבת באמנות: היכולת שלה להזכיר לנו שאיננו לבד. שכבר היו כאן נשים שארזו מזוודה, ששמרו שם, שהדליקו נר – והעבירו אותו הלאה. אליי. ואולי, דרך התמונות שאני מצלמת, גם אליכם.
מיכל גרינבוים · אמנית וצלמת · michalgreenboim.com